הסיפור המדהים של האדג'יו של אלבינוני (האומנם?) חלק א'
בארוק אורגינלי או נאו קלאסי בן זמננו, ואולי המבשר של סגנון הקלאסיקל.
מוזיקת הבארוק (בערך 1600-1750), סיפקה שיאים של מוזיקה עילאית, נשגבת.
מתקופה זו בא גדול המלחינים יוהאן סבסטיאן באך, ואתו שורה ארוכה של מלחינים נפלאים כשרוב האקשן הוא בגרמניה, איטליה וצרפת.
כמו במוזיקת הפופ, בכל תקופה במוזיקה הקלאסית, יצירות מסוימות הפכו ללהיטים של ממש, כשבחלק גדול מהמקרים מדובר בפרק ריקודי מתוך סוויטה, למשל "הבאדינרי" מתוך סוויטה לחליל וכלי קשת של באך, או ה"רונדו הטורקי", פרק מסונטה לפסנתר של מוצארט.
מתקופת הבארוק, שתי יצירות של מלחינים, יחסית אלמוניים, זכו לפופולריות חריגה, כשכל אחת מהן היא יצירה עצמאית ולא פרק מתוך יצירה רחבת היקף.
האחת - הקאנון ברה מז'ור לכלי קשת, של המלחין הגרמני יוהאן פכלבל.
מלחין שללא ספק היה נשכח מלב, אלמלא יצירה זו שהפכה לאחת הפופולריות והאהובות. המהלך ההרמוני שלה שימש בהרבה שירי פופ, היא זכתה לגרסה רוקיסטית סוחפת, והיא פופולרית כמוזיקת רקע לאירועים וחתונות בפרט.
השנייה - היא האדג'יו בסול מינור לכלי קשת בליווי עוגב, כשמדי פעם מפציע הכנר הראשי בתפקיד סולו, יצירה שמיוחסת למלחין האיטלקי תומאסו אלבינוני.
אלבינוני, אחד משורה ארוכה של מלחיני בארוק איטלקיים (ששמות כולם מסתיימים באות "יוד"). שנות חייו מקבילות בערך לשנות חיי באך.
בזמנו היה ידוע כמלחין אופרות, כיום המוזיקה הכלית שלו זוכה ליותר הערכה, אך עיקר תהילתו על הקטע העצמאי, האיטי והמינורי וספק אם בלעדיו היה שמו נזכר באותה נשימה עם ויואלדי, קורלי, סקרלטי ואחרים.
ב-1910, נולד ברומא, רמו ג'יאזוטו, מוזיקאי שנודע לאו דווקא בעבור יצירותיו, אלא כמוזיקולוג, מבקר מוזיקה ובין השאר כתב סידרת ביוגרפיות של מלחינים איטלקיים עבור רדיו איטליה, וביניהן של ויואלדי, וחביבו-אלבינוני.
כחלק ממחקרו, ביקר בהריסות העיר דרזדן שבגרמניה, לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. בהריסות אבדו כתבי יד רבים של אלבינוני. נטען שבין ההריסות נמצא, בין השאר, כתב יד של סונאטה או חלקה, של אלבינוני, יצירה שמעולם לא התפרסמה. ספריית סקסוניה שלחה את כתב היד לאיטלקי הנלהב, וכתב היד עורר בו השראה לכתיבת היצירה.
יתכן והיה בכתב היד קו באס התחלתי כלשהו, (לדעתי עובדה חסרת משמעות), העובדה היא שבשנת 1958, התפרסמה היצירה וגם הוקלטה, כשהיא מיוחסת למלחין הבארוק אלבינוני.
ייתכן והיו שיקולים מסחריים – שם מוכר ימכור יותר. בתחילה התפרסם שהיצירה הועתקה מכתב יד מקורי, אולם מאוחר יותר שינה ג'יאזוטו את גרסתו וטען שהיא מקורית שלו. בסופו של דבר הוא קיבל את זכויות היוצרים, ומסתבר שפרט לכבוד הן היו שוות הרבה.
גיאזוטו הלך לעולמו בשנת 1998. היצירה עדיין, ברוב המקרים, מיוחסת לאלבינוני.
השם ג'יאזוטו בוודאי לא אומר כלום לרוב האנשים, כך או כך, כמייצגת בארוק , הפכה היצירה תוך זמן אפסי בראייה היסטורית, אולי לגדול הלהיטים במוזיקה הקלאסית.
אין כנסייה בפראג בה היא לא מנוגנת בצד הקאנון, "עונות השנה" של ויואלדי או "המולדבה" של סמטנה. היא חוצה קהלים, וזכתה לאין סוף גרסאות כיסוי, מיעוטן אינסטרומנטליות ורובן מושרות ברוב המקרים עם מילים בגרסאות שונות. חלק מהביצועים שמרו על המשקל המשולש המקורי, ובחלקם הועדפה תחושה רוקיסטית יותר והן במשקל 4 רבעים. רשימה חלקית בהמשך.
בחלק הבא אמקם את היצירה הנפלאה במגמות מוזיקליות שנוצרו במאה ה-20 ובכללן סגנון הקלאסיקל, ואעמוד על כמה מאפיינים שיכולים לרמז שהיצירה לא נוצרה בנבכי המאות 17-18.
קצת על כותב המאמר
אוריאל אטלס, מורה פרטי לגיטרה. מלמד בראשון לציון וברחובות. בעל ניסיון של כ-40 שנים בלימוד תיאוריה מוזיקלית וגיטרה.
השיעורים מועברים בהתאם לרמה התלמיד/ה ומקבלים התאמה אישית מלאה. אני שמח ללוות מגוון רחב של תלמידים צעירים, בוגרים ומבוגרים כאחד ולפתוח בפניהם את העולם המופלא של המוסיקה.
למידע נוסף היכנסו לעמוד אודותיי. ניתן גם לעיין בהמלצות תלמידים.
