תולדות האקורד סול מז'ור (G) בגיטרה
או באיזו צורה לעזאזל לבחור?
אז ראשית, מבחינת התיאוריה, אין נכון ולא נכון, כל הצורות שאתם מכירים נכונות – 3 אצבעות, 4 אצבעות, בארה בשריג שלישי…
האקורד סול מז'ור אמור להכיל 3 צלילים:- סול, סי ורה. מבחינת התיאוריה, כל דרך בה תצרפו את שלושתם, מספיקה לצורך הגדרת האקורד. אז למשל מספיק שתנגנו את מיתרים 2, 3 ו-4 כשהם פתוחים יחדיו, זה מספיק. אם מדקדקים בפרטים, רצוי שהצליל סול יהיה הנמוך מאחר והוא זה שעל שמו נקרא האקורד, אז תשאירו את 2 ו-3 פתוחים ותוסיפו רה במיתר 1 שריג 10, זה מספיק, ויחד עם זאת, רצוי כמה שיותר מיתרים, אז מוטב להתחיל במיתר 6 שריג שלישי. אנוכי למדתי את G בצורה של 3 אצבעות, מיתר 6 ו-1 שריג 3 ומיתר 5 שריג 2, ללא השתתפות של אצבע ראשונה, כך התרגלתי וזה מאד משתלם אם לוקחים בחשבון את סול7, ו..כן , גם את דו מז'ור, הלוא הוא C. יש המשתמשים באצבעות אחרות, כל אחד לפי הרגלו, כפי שלימדו אותו.
ויש את הצורה של 4 אצבעות, כשמיתר 2 במקום להיות פתוח, הוא עם לחיצה על הצליל רה בשריג 3, ואז כמובן האצבוע הוא אחד ויחיד. אז מה "יותר עדיף"?
בתיאוריה, בקטנה, עדיפה הראשונה. כידוע הפריטות הסטנדרטיות בגיטרה הן על באס ושלושת המיתרים הגבוהים, נגיד כדוגמת "NOTHING ELSE MATTERS", ואז בצורה הראשונה, חסר לנו רה (ה-5 של האקורד) שלא נמצא במיתרים הללו, ובשנייה חסר סי (ה-3), שנמצא אז רק במיתר 5. לפי התיאוריה (וגם לפי טעמי ואוזני), אם צריך לוותר על צליל, רצוי על ה-5, כי ה-3 קובע את סוג האקורד. למעשה, על פי סידור הצלילים, הצורה המושלמת היא בבארה 3 (F פלוס טון שלם), שם לא חסר מאומה. הצורות של המיתרים הפתוחים, יתרונן בנוחותן ובצלצול המעולה של המיתרים הפתוחים, אבל אם הייתם מנסים בפסנתר את אותו סדר צלילים, התוצאה לא הייתה אידאלית, למשל בגלל צפיפות יתר בצלילים הנמוכים.
אבל כמובן, בגיטרה הכל שונה, הצד האקוסטי שונה וכמובן, מה שנוח לאצבעות הופך גם נוח לאוזן.
בתקופה שלמדתי, שנות ה-70, כולם למדו ולימדו את ה-3 אצבעות, נגני קאנטרי מכורים לה, כי אצבע 1 פנויה ויכולה לקשט עם ה-7 או ה- 4 (דו במיתר 2), פול סיימון לדוגמה, מרבה בשירי פריטה ללחוץ רק בבאס, ולהשתמש מלבדו במיתרים 2,3,4 פתוחים, כך ב-THE BOXER, וגם ב-APRIL, זה נוח להפליא ומאפשר המון גיוון באצבעות הפנויות, אי אפשר לדמיין את "ברקים ורעמים" של דיוויד ברוזה עם G אחר, ויש דוגמאות רבות נוספות שעובדות רק אתה.
לפתע, בשנות ה-90 בערך או מעט קודם, שמתי לב (או אוזן) שברב השירים אני שומע את הצורה של ה-4 אצבעות, יש להניח שגם קודם, כך זה אצל מי שעובד על שמיעה, אבל לאט לאט החלו להצטבר שירים, שנוחותם תלויה בצורה של ה-4 אצבעות, כשלפעמים רוב או כל יתר האקורדים, כוללים את אצבעות 3 ו-4 במיתרים 1 ו-2, וזכור לטוב WONDERWALL של אואזיס, למעשה מדובר בכמות עצומה של שירים בגלל הנוחות היחסית של חילופי האקורדים, כשהפרטנר האידאלי הוא כמובן 9C, כשמיתר ראשון לא פתוח כמובן.
למרבית הפלא, YESTERDAY, של הביטלס, עם הכיוון הנמוך בטון, מתחיל ב-4 אצבעות ומסיים ב-3, חריג למדי, אבל שם זו בחירה של טעם יותר מנוחיות אצבעות.
בגדול, למעט באותם שירים שהצד הטכני "מחייב", עשו כטוב בעיניכם (או אוזנכם). בשיר "אני ואתה" של אריק איינשטיין למשל, אין חשיבות מוסיקלית ל-G שתבחרו, למרות שבמקור הייתה הצורה של ה-3 אצבעות.
גם היום, כל אומן המלווה את עצמו בוחר במה שאליו הוא רגיל או מה שהאוזן מכתיבה. רותם כהן, לדוגמה נאמן לחלוטין ל-3 אצבעות, דיוויד ברוזה משתמש בשתיהן וכך גם אני.
קיימת גם האופציה של ויתור על הלחיצה במיתר 5, תוך הקפדה על "סתימת" המיתר, גם ככה הצליל די נבלע ואולי נסתם על ידי האצבע של מיתר 6, אז למה לטרוח? כך למשל אצל קורט קוביין ז"ל מנירוונה, בשיר ABOUT A GIRL, ואז יש המגדירים את האקורד 5G, בגלל שאין בו את צליל ה-3 באף מיתר. וכמובן, הצורה בבארה, שהבחירה בה לפעמים מפתיעה , למשל ב-HEY THERE DELILA,
האם זה הכרחי טכנית ומוסיקלית? לדעתי לא, השאלה כמה רוצים להיות נאמנים למקור היא עניין אישי לחלוטין.
לא אזכיר את יתר האפשרויות הפחות נוחות/שימושיות, אלה שלא מתחילות בסול הנמוך במיתר 6. אז נגנו את מה שנוח/נשמע טוב, וכמובן שגם להרגל יש מה לומר. תהנו!!
נ.ב. ומה עם סול מינור?
אז כאן, למרבה הצער, החיים מעט קשים יותר. בסול מינור אי אפשר לשתף את מיתר 2 פתוח (סי) מאחר ובאקורד יש במקומו סי במול (מיתר 3 שריג 3 ו/או מיתר 5 שריג 1), אבל אם תיקחו את ה-G של ה-4 אצבעות, ואת צליל מיתר 5 תנמיכו בחצי טון (לשריג 1 במקום 2), למרבית הפלא יתקבל סול מינור. אלא שצורה זו לא מקובלת, ראשית בגלל המתיחה הלא כייפית, ובעיקר כי זה לא משתלם. למרות שתיאורטית הכול טוב, התוצאה לא כל כך נעימה לאוזן, וזאת עקב הצפיפות הבלתי נסבלת בין שני המיתרים הנמוכים (הפרש של טון וחצי), אבל בגדול – עניין של טעם.
אז המקובל כמובן, בארה בשריג 3 פלוס מיתרים 4 ו-5 שריג 5, ואז הכול מושלם.
ואם בארה קשה לכם, אז יש פתרונות חלקיים בלי להיכנס לנפלאות האגודל, שאצלי הוא קצר מלהושיע. אפשר להסתפק במיתרים 6, 3 ו-2 שריג 3, בלי לפרוט על אף מיתר נוסף, אפשר להוסיף את מיתר 4 פתוח (הצליל רה הוא ה-5 של האקורד), אם רוצים את מיתר 1, אפשר ללחוץ גם עליו בשריג 3, זה קצת מסורבל, 4 אצבעות אחת מעל השנייה, אבל מה לא עושים כדי לחסוך בבארה. ואפשר לוותר על מיתרים 1 ו-2, ללחוץ בבאס הרגיל פלוס מיתר 5 שריג 1 ומיתרים 4 ו- 3 פתוחים, זה רק נשמע נורא נמוך, ומקשה על יד ימין, אבל זה מה יש. התמודדות נעימה לכולם.
קצת עלי
ברוכים הבאים לבלוג שלי, שמי אוריאל אטלס, ואני מורה לגיטרה קלאסית, מעביר שיעורי תיאוריה מוזיקלית, מעבד ונגן קלאסי מקצועי.
אם אתם מעוניינים ללמוד לנגן בגיטרה, ללמוד את התיאוריה שמאחורי המוזיקה או לשלב בין השניים, אשמח ללוות גם אתכם בסטודיו הביתי שלי בראשון לציון או בסטודיו נוסף ברחובות לנוחיותכם.
