פינגרסטייל – מה זה? ומתי הוא יכול לעזור לנו?

כשאנו מאזינים למוזיקה, כולנו מחפשים את החיבור הטבעי והמובן מאליו בין המלודיה להרמוניה. מלודיה היא חיבור של צלילים בודדים שיחדיו יוצרים לנו רצף הגיוני באוזן וזאת לרוב תהיה השירה שמלווה את ההרמוניה. ההרמוניה היא רצף של אקורדים המורכבים משלושה צלילים ומעלה והם נותנים את הגב למלודיה, מעבים אותה ומספקים לנו רצף מוזיקלי במקומות שבהם קיימים מרווחים בין צליל לצליל.

את תפקיד הגיטרה אפשר לחלק לשניים – או שהיא עושה סולו כלומר מלודיה, או שהיא מלווה את הזמרים עם אקורדים כלומר הרמוניה. זה אמנם נכון שלא מעט פעמים הסאונד של הגיטרה והאקורדים שבהם היא פותחת שיר כזה או אחר זה מה שהופך אותו למפורסם ולמזוהה מיד עם השניות הראשונות שאנו שומעים אותו, אבל בסופו של דבר הגיטרה היא אמצעי למוזיקת רקע. האמנם?

מרבית הסיכויים שלא פעם, כאשר ניגנתם אקורדים או סולו על הגיטרה, הרגשתם תחושה חסרה, שהביצוע טוב אבל שמשהו פשוט לא הופך את זה למרשים או מרגש "עד הסוף". כך יוצא שכשאנחנו מלווים שיר מסוים בגיטרה לרוב אנחנו מזמזמים בראשנו את השיר ואם יש לנו יכולות שירה מרשימות אז בכלל מצבנו טוב. אבל מה קורה כשפשוט מתחשק לנו לעשות קטע מוזיקלי נטול שירה שמשלב בין הרמוניה למלודיה, כזה שמצליח להרשים? כאן נכנסת לתמונה טכניקה שמאפשרת לנו לנגן בו זמנית את המנגינה יחד עם השירה ושמה "פינגרסטייל".